החלטה בתיק בש"פ 9833/03

1.        על העורר הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לבצע פשע ושל רצח. על פי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשרו העורר וחברתו לחיים (להלן- "השותפה") קשר לרצוח את אשתו של העורר (להלן - "המנוחה"). אור ליום 12.8.03 שהתה המנוחה בדירתם המשותפת של העורר והשותפה (להלן - "הדירה"), שתתה בחברתם משקאות אלכוהוליים שונים ונשארה ללון עמם. ביום 12.8.03 בשעות הבוקר המוקדמות - בזמן שהמנוחה היתה עוד רדומה - נטל העורר סכין קומנדו משוננת מן המטבח, נכנס יחד עם השותפה אל חדר השינה בו לנה המנוחה ובסיוע השותפה דקר אותה בצווארה. לבקשתו, הניחה השותפה את הסכין בידה של המנוחה כדי להסוות את מעשיהם, כך שיתקבל הרושם שהמנוחה שמה קץ לחייה. לאחר מכן עזבו שניהם את הדירה, מניחים את המנוחה לדמם למוות. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט כ' חאלד), בהחלטתו מיום 20.10.03, ציווה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           העורר ערר על ההחלטה.

2.        בהודעת הערר ובטיעוניו לפני מיקד בא כוח העורר את טענותיו בשאלה אם די בראיות שבידי התביעה כדי לשמש ראיות לכאורה נגד העורר. לענין זה טוען הוא, כי  השותפה - שהודייתה משמשת ראיה מרכזית נגד העורר - מסרה מספר רב של גרסות בהודעותיה במשטרה, ואין טעם טוב להעדיף דווקא את זאת שמפלילה אותו. עוד טוען הוא, כי עומדת לעורר טענת אליבי שנשענת על עדויותיהם של חבריו לעבודה, שראו אותו במקום העבודה בשעת מותה של המנוחה, כפי שנקבעה בדו"ח הפתולוגי. לטענתו, "חיזוק לגרסתו של העורר לפיה כאשר יצא הוא בבוקר לעבודתו הנרצחת היתה בחיים ניתן ללמוד מתוך פלט שיחות הפלאפון של הנרצחת אשר מראה כי ביום הרצח בשעה 08:10 בוצעה שיחת טלפון מהפלאפון של הנרצחת לידידה של הנרצחת קובי אורן שנמשכה 58 שניות" (להלן- "שיחת הטלפון"). בא כוח העורר מוסיף וטוען כי גם אם קיימות ראיות לכאורה לחובתו של העורר, ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות שחרורו בערובה ובתנאים מגבילים.

           כנגדו טוענת באת כוח המדינה, כי יש להעדיף את הודעתה של השותפה שבה היא מפלילה את העורר, מן הטעם שזאת הודעה מפורטת שנמצאו לה חיזוקים, וכן מן הטעם שהיא מפלילה בה גם את עצמה. גם בשיחות שהוקלטו בין העורר לשותפה בהאזנות סתר בזמן שנותרו לבדם מצויות אמירות רבות המפלילות אותו. עוד טוענת היא, כי התנהגותו של העורר מפלילה אותו משום שלא התקשר מביתו - שבו מצויים 4 טלפונים -  להזעיק עזרה אחרי שגילה, לטענתו, את גופתה של המנוחה, אלא התקשר מחנות מכולת סמוכה, ודווקא למעבידו ולא למד"א או למשטרה. אשר לשיחת הטלפון הנזכרת טוענת היא, כי אין ראיות לכך שמדובר בקולה של המנוחה וכי הידיד של המנוחה לא זכר אם השיחה התקיימה ביום הרצח או יום קודם לכן. לדבריה, בוימה שיחת הטלפון כדי להסיר חשד מן העורר ומן השותפה ואין בה כדי לערער את התשתית הראייתית המסבכת אותו במעשה הרצח. גם הערכת שעת המוות בדו"ח הפתולוגי אין בה כדי לסייע לעורר, משום שלא נראה באותה שעה במקום עבודתו. 

3.        השאלה העומדת להכרעה היא אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, כמצוות סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - "חוק המעצרים").

           מקובל לומר כי אין לו לשופט תפקיד קשה יותר מאשר גזירת עונשו של נאשם. בית משפט זה חזר ועמד על כך לא אחת. כך נאמר:

"גזירת העונש היא אולי התפקיד הקשה ביותר המוטל על שופט. נוכח השיקולים השונים והסותרים לפעמים שהוא ניצב לפניהם, הוא חייב לאזור את מיטב כוחות נפשו ומצפונו כדי להגיע להחלטה נכונה ומניחה את הדעת, דעתו שלו ודעת הבריות" (דברי השופט צ' ברנזון בע"פ 568/72 עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 806,809).

           אכן, גזירת העונש היא קשה ומורכבת. היא נעשית בסופו של ההליך הפלילי, אחרי שהשופט שמע ובחן את הראיות והכריע בדין, ואחרי ששמע ושקל את הראיות והטענות לענין העונש. שלא כגזירת העונש, החלטתו של השופט אם לעצור נאשם עד תום ההליכים נעשית בראשיתו של ההליך הפלילי, בשלב שבו, לפעמים, הראיות אינן מספיקות, אינן חד משמעיות, סותרות אלה את אלה, ויש ואף מהימנותן מוטלת בספק. החלטת המעצר מושתתת רק על ראיות כאלה, שעדיין לא נבדקו ולא נבחנו במשפט; היא עלולה לגזור על חף מפשע מעצר ממושך, שמחמת העומס הכבד המוטל על בתי המשפט בישראל עלול להיות ממושך מאוד. לדעתי, התפקיד המוטל על השופט בבואו להחליט אם לעצור את הנאשם בשלב מוקדם כל כך, הוא קשה ומייסר לא פחות מגזירת העונש, ואולי אף קשה ומייסר ממנה. הוא כזה לא רק בשל קשיי הבחינה, הניתוח וההערכה של הראיות, אלא - בעיקר - בשל הקושי המוסרי והמצפוני שבהכרעה. על מורא הדין המוטל על השופט בבואו לפסוק את הדין אמרתי במקום אחר:

"יפה לו לשופט שיהיה עליו מורא הדין, שמא ירשיע את הזכאי ושמא יזכה את החייב, שמא יטול מזה ויתן לזה שלא כדין. וגדול מורא זה ותלוי מעל ראשו כחרב בבואו להרשיע על פי ראיות נסיבתיות --- (ע"פ 9724/02 אבו חמאד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

           ומה גדול מורא זה, בבוא השופט להחליט אם לעצור נאשם עד תום ההליכים על פי ראיות שאינן אלא ראיות לכאורה; שיש להן משמעויות אחדות ואף הפוכות, כמו מראה כתב בראי, שהוא היפוכו של מראה הכתב כהויתו.

4.        השאלה אם יש ראיות לכאורה די הצורך כדי לעצור נאשם מוכרעת על פי הפוטנציאל הראייתי שבהן. כך נאמר:

"החלטתו של השופט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת בעיקרה על חומר החקירה כפי שהוא מצוי בתיק המשטרה המוצג לבית המשפט והנתון לעיון הנאשם ובא כוחו--- השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (דברי הנשיא א' ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147, 151).

           עוד נאמר, לענין קיומו של ספק סביר לגבי ראיות אלה, כי:

"ניתן לסווג ראייה כראייה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה גם מקום שישנן סתירות בגרסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן, ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. קיומו של ספק סביר עכשווי אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ובלבד שניתן לומר כי לתשתית הראיות הלכאורית הקיימת פוטנציאל ראייתי כזה אשר לאחר שתעבור את כור ההיתוך של המשפט עצמו היא תהפוך לתשתית ראיות רגילה אשר תוכל לשמש בסיס להרשעת נאשם"(דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם, תקדין עליון 2001(4) 781).

           עיינתי בחומר הראיות שהוגש לעיוני, לרבות הודעותיה של השותפה במשטרה ותמלילי השיחות שהוקלטו בין העורר לבינה בהאזנות סתר, ונחה דעתי כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. אכן, בהודעותיה במשטרה מסרה השותפה מספר גרסות שונות. בתחילה דבקה בגרסה שהמנוחה התאבדה. כשהעמידוה חוקרי המשטרה על כך שהממצאים הפתולוגיים שוללים אפשרות זאת, שינתה את גרסתה וטענה שרצחה את המנוחה על רקע סכסוך ביניהן, ולאחר מכן טענה שרצחה את המנוחה בשל איומיה לפגוע בבנה התינוק. גרסה נוספת שמסרה היא שהעורר רצח את המנוחה, בזמן שהאכילה את בנה בחדר סמוך. בגרסתה האחרונה מיום 17.8.03, טענה השותפה כי סייעה לעורר לרצוח את המנוחה, ועל כך עמדה גם בעימות שנערך ביניהם ביום 24.8.03. את השינוי התכוף בגרסותיה הסבירה כך:

"כיוון שמיכאל [העורר- י' ט'] אמר לי לספר על הרצח כמו על התאבדות. אחר כך במשטרה אמרו כי הם יודעים שזה רצח ולא התאבדות ואני החלטתי לקחת את האשמה על עצמי כיוון שאמרו לי במשטרה שאם אני אודה אז אקבל 5-4 שנים בכלא ואז אני חשבתי שמוטב שאני אשב 5 שנים בכלא מאשר חברים של מיכאל ימצאו אותי וירצחו אותי--- אחר כך החלטתי לספר שמיכאל רצח את נונה [המנוחה - י' ט'] ואמרתי כי לא נוכחתי בזה ואמרו לי כי יודעים שאני הייתי בחדר בזמן הרצח ואני חשבתי שכנראה מצאו טביעות אצבע של מיכאל על הסכין ועדיף להודות--- פשוט אני השתכנעתי כי המשטרה יודעת כי מיכאל רצח ומצאו טביעות אצבע שלו ועכשיו אני מספרת את האמת ושום דבר מלבד האמת".

           גרסה אחרונה זאת, שבה סיבכה השותפה גם את עצמה במעשה, היא הגרסה המפורטת ביותר מבין כל גרסותיה ואף נתמכת על ידי ממצאים נוספים: לדוגמא, השותפה סיפרה כי סייעה לעורר בכך שהחזיקה בידיה של המנוחה ואכן לפי הדו"ח הפתולוגי נמצאו סימני לפיתה כאלה. עוד סיפרה כי העורר השתמש בנייר כדי לאחוז בסכין, ונייר כזה - מוכתם בדם - נמצא במקום הרצח. חיזוק נוסף מצוי בחילופי הדברים בין העורר לבינה שמהם עולה, בין היתר, כי קיבלה על עצמה את האשמה על מנת שלא יישב בבית הסוהר. כך אמרה בשיחה מיום 17.8.03:

 "מישה [העורר - י' ט'] תהיה גבר, למה אתה מפיל הכל עלי" ובהמשך "אבל אתה מפיל הכל עלי אבל אני לא רצחתי--- הודיתי כי לא רציתי שתשב בבית הסוהר, רציתי לשבת אני הודיתי שרצחתי אותה--- מישה, אני מבינה אותך, אני מבינה אותך, אבל אתה מפיל הכל עלי, הרי אני לא רצחתי אותה---".

           בשיחה מיום 19.8.03, כשביקש ממנה העורר לומר לחוקרים שלא רצח את המנוחה ושהיה בעבודה בזמן זה, השיבה לו: